ניו יורק – היסטוריה ספורטיבית (חלק א')

יותר מחודשיים לא הייתי פה, אבל היו לכך כמה סיבות: מצב פיזי רופף בעקבות ניתוח קטן, רגישות לחומר מסוים בטיפול (שהוביל לדרמה לא קטנה במחלקה) והקרנות וזריקות לשיפור מערכת החיסון, שהחליטה שבא לה לנוח קצת ולא ביקשה רשות. ואם זה לא מספיק, אז היה גם מתח נפשי מעיק בעקבות טריגרים לא רצויים ועומס מבורך במשימות בחודש אוקטובר – חודש המודעות העולמי לסרטן השד. אבל היתה עוד סיבה, משמחת מאוד, והיא חופשה בניו יורק סיטי יחד עם אחותי הקטנה-קטנה לילך.

כשהתחלתי את הטיפולים במחלה, אחת המחשבות הראשונות שעברו לי בראש היתה "אני רוצה לחזור לניו יורק"; לראות את העיר הנהדרת הזו עוד פעם אחת לפחות, לאחר ששהייתי בה שלושה שבועות אי שם ב-2001, כחלק מהטיול של אחרי הצבא בארה"ב (חצי שנה של שכרון חושים, אבל על כך בפעם אחרת). הפעם, היה לי ברור מראש, החופשה/הטיול, יהיו שונים.

IMG_20151116_232549

ניו יורק מלמטה למעלה

בהתחלה שאפתי להגיע לניו יורק בקיץ, בחודש אוגוסט, אבל הזמן, ובעיקר הגוף שלי, לא תיאמו איתי את הציפיות. משחלף הקיץ והגיע הסתיו, ההתמודדות שלי עם הטיפול במחלה היה יותר מהודק וברור – ולי היה מובן שאם כבר ניו יורק בחורף, אז ספורט, וכמה שיותר. לא במובן של לרוץ את מרתון ניו יורק או משהו כזה, אלא במובן של לראות, לצפות ולחוות כמה שיותר אירועי ספורט בעיר הגדולה הזו, שכל יום בה הוא מסיבה אחת גדולה.

לא הכל הלך חלק. שבועיים לפני הטיסה המתוכננת, היו, כאמור, סיבוכים בטיפול, זריקות בזרוע, כאב גרון עז כתוצאה מההקרנות (לא כזה של צינון, משהו שונה לגמרי), וחשש כבד שאצטרך לדחות את הטיסה. איכשהו, ולמרות בירוקרטיה מעצבנת של קופת החולים (כמעט כרגיל), הצלחתי להגיע, חמישה ימים לפני הטיסה, לרכישת הכדורים ששיפרו את המצב בגרון, אותם לקחתי איתי גם לניו יורק. הם, למזלי, העלימו את הכאב, ואני הייתי מאושרת בתפוח הגדול.

תחנה ראשונה – מדיסון סקוור גארדן

פחות מ-24 שעות לאחר הנחיתה וההתמקמות בדירת חברים בוושינגטון הייטס, יצאנו לילך ואני לטיימס סקוור כדי לשוטט בעיר. כמה שעות לאחר מכן, כששמש שקרנית לא חיממה דבר וכובע הגרב שלי הפך למצרך הכי חשוב מבחינתי, עשינו את צעדנו למדיסון סקוור גארדן, האולם המפואר של ניו יורק ניקס (כדורסל), של ניו יורק ריינג'רס (הוקי קרח) וביתו של בילי ג'ואל ושל שלל אירועים ספורטיביים ומוזיקליים אחרים.

מבחוץ המבנה נראה מרשים מאוד, ובאותו ערב, ה-13 בנובמבר, הוא הואר בכחול-לבן-אדום – הזדהות עם קורבנות התקפת הטרור בפאריס, צרפת, שהתחוללה כמה שעות קודם לכן באירופה.

IMG_20151116_213704

מדיסון סקוור גארדן בצבעי דגל צרפת

אחרי שאספתי את הכרטיסים שלנו למשחק בין הניקס לקליבלנד של דיוויד בלאט ושל לברון ג'יימס, נכנסו לאולם הענק וההיסטורי. בכל קומה וקומה היו דוכני אוכל ושתייה (בלי הפסקה), לפחות ארבע חנויות רשמיות של הניקס והמון תמונות, פוסטרים ומזכרות על הקירות מאירועים שנערכו בו.

בצד אחד האלק הוגן מול אנדרה דה ג'איינט ז"ל ב-WWF של שנות ה-80, בצד השני תמונות ופוסטרים משתי האליפויות היחידות של הניקס (1970 ו-1973) ובקיר אחר תמונת הפרידה המפורסמת של פטריק יואינג מהגארדן אחרי 15 שנה כציר המרכזי של הקבוצה אולי הכי לוזרית בליגה. הצעדים שלי באולם הזה נחוו בתוכי כמין חוויה היסטורית; ההליכה בין הקומות, ההסתובבות במסדרונות ובמפלסים הקנו לי תחושה כאילו אני חלק מההיסטוריה של אולם הספורט (ולא רק) המפורסם בעולם.

IMG-20151113-WA0007

הכרטיסים למשחק האן.בי.איי הראשון שלנו!

מדיסון היה מלא, ולא כי אוהדי הניקס ממלאים אותו בכל משחק ביתי, אלא כי אל המבנה העצום הזה הגיע השחקן הטוב ביותר בעולם בשנים האחרונות, ובטח הטוב ביותר שראיתי בעיניי מאז שאני אוהדת ספורט. לברון ג'יימס הוא ה"אני אנווט, אני אקבע, אני אנהיג" של קליבלנד, בפרפראזה לגמרי ישראלית. אמנם דיוויד בלאט עומד על הקווים כבר עונה שנייה בקבוצה הזו, אבל על פי לברון יישק דבר.

הניקס היו צמודים לקאבס לאורך שלושה רבעים, לא מעט הודות לרוקי הנהדר קריסטפס פורזינגיס, שהגיע מלטביה לעיר המוכרת ביותר בעולם וזכה לשריקות בוז עם בחירתו בדראפט האחרון. עכשיו כולם מהללים אותו, וגם במשחק המדובר הוא היה טוב עם 11 נקודות, אבל ברבע האחרון קינג ג'יימס לקח על עצמו את המשימה, פינה את הדרך להוד רוממותו וצלף מכל נקודה. 31 נקודות היו לו, 84:90 לקליבלנד בסיום, וכל פעם כשהוא נגע בכדור – הבוז נשמע היטב בגארדן. כמה גדול, ככה שנוא ועדיין – חלק מההיסטוריה של המקום והספורט בכלל.

בסיום יצאו אלפי האנשים מהמקום בסדר מופתי אל הקור ואל תחנת פורט אוטוריטי, רובם למודי סבל מהניקס, אחדים עם חולצות של לברון ג'יימס. גם אני ולילך עשינו את צעדנו לסאבווי שתיקח אותנו חזרה לאפטאון. בדרך לרכבת התחתית החיוך לא ירד משפתיי. הגשמתי חלום קטן – לראות משחק אן.בי.איי באמריקה, להיות שם כשזה קורה. והכיף רק התחיל.

To be continued

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, ניו יורק, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על ניו יורק – היסטוריה ספורטיבית (חלק א')

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מאחלת לך עוד הרבה טיולים כאלו

    אהבתי

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    איזה כיף שנהנית בניו יורק!!!
    מחזקת אותך ומחבקת אותך ומאחלת לך עוד המון טיולים בעולם.
    תתחזקי ותנצחי 🙂
    נסים קורים כל הזמן. צריך לחיות, להתפלל ולקוות.

    אנחנו בחג של נסים ונפלאות וישועות ונחמות, וגם גבורה.
    ואת גיבורת על :)))))
    גלית חלילי

    Liked by 1 person

  3. פינגבאק: ניו יורק – היסטוריה ספורטיבית (חלק ג') | בלוז קוסמי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s