בדרך אל החתולים

בספרו המצוין והמכאיב של יהושע קנז, "בדרך אל החתולים", הוא מציג בצורה גרוטסקית את הזקנה, המוות, מהלך החיים והאנשים שמכילים אותו, לטוב ולרע. בחודשים האחרונים, בעקבות מחלה שהתפרצה אצל סבתי תבדל"א, וכמובן אחרי כמעט שנתיים של התמודדות עם סרטן, נאלצתי ללמוד את הלך הרוח בבירוקרטיה הישראלית, והיא בעיקר חסרת היגיון, מגוחכת ומלאה באנשים טובים, אבל חסרי יכולת לבצע את עבודתם, ואחרים שפשוט לא אכפת להם.

החוק בישראל דורש מכל אחד ואחת להיות שייכים לקופת חולים מסוימת. אני וסבתי שייכות לקופת חולים "לאומית", ועד לפני כשנתיים לא הייתי זקוקה ליותר מדי דברים ממנה – ביקור אצל רופא כשהיה לי צינון, מדי פעם רופאת עור, גניקולוגית, כירורג וכו'. הדברים הרגילים. אבל כשהגיע הסרטן הבנתי שהמלחמה במחלה כוללת בין היתר מלחמה בבירוקרטיה.

המאבק הראשון היה על בית החולים שבו אטופל. לאומית החליטה לשלוח אותי לבית חולים שאליו אזדקק לשני אוטובוסים (גם בהלוך וגם בחזור), אבל אני התעקשתי על איכילוב הנגיש יותר, שבו גם הכרתי כמה רופאים, ובסוף קיבלתי את מבוקשי (ניצחון 1).

עטיפה_-_בדרך_אל_החתולים(2)

המאבק השני היה במה שקרוי "טופס 17" – טפסי התחייבויות של קופות החולים כלפי בתי החולים שבו את מטופלת. בקופת חולים לאומית לא שמעו על הדבר הנפלא הזה שנקרא "דוא"ל", והתעקשו בכל פעם לפקסס לי את טופס 17 המבוקש, כי הרי לכל אחד יש בבית פקס (לא). אחרי התעקשות נוספת שלי, הם הכניסו את המייל שלי לפרטים האישיים והופ! הפלא ופלא – טפסי 17 מגיעים אלי ישר למייל. שנות האלפיים לא? (ניצחון 2).

בכלל, על כל צעד ושעל בבית חולים, אני צריכה להוציא טופס 17 בקופת חולים: בדיקות דם, הקרנות, M.R.I, C.T וביקורים סדירים אצל האונקולוגים והרופאים והרופאות שלי באיכילוב. בחישוב כללי, הוצאתי לפחות כ-30 טפסי 17 בשנה ועשרה חודשים.

אני בת 36, עדיין ניידת (טפו, טפו, טפו) וקופת החולים שלי בתל אביב, כך שהיא קרובה לאיכילוב ובנסיעה של פחות מעשר דקות על הקטנוע אני שם. אך זה לא סותר את העובדה שקופת החולים יכולה להעביר ישירות את טופס 17 למקום המזמין בבית החולים, כמו שלפי מה שברירתי, יש קופת חולים אחת שעושה זאת במדינה. אבל לאומית בשלה – הפניה לטיפול/לרופא/לתרופה, הגעה לקופה, הזנה של הטופס על ידי רופאת המשפחה למחשב (והרופאה שלי נהדרת ומקסימה, בלי ציניות), הליכה למזכירות והוצאת טופס 17 מהפקידות – תהליך מייגע, ארוך, ארכאי ואידיוטי.

כל זה גרם לי לתהות כיצד אנשים אחרים מתמודדים עם כל הבירוקרטיה הזו. מה עושה אדם מבוגר/קשיש/מוגבל/לא נייד/לא מעורה בשינויים טכנולוגים כאלו ואחרים? בגלל סבתי, לצערי אני יודעת – אם לחולה כזה אין עזרה ממעגלים קרובים, מי יותר ומי פחות, אין לו סיכוי לשרוד את המערכת המוגבלת הזו, הכה מסורבלת והחסרת יעילות בהרבה מקרים. רק בשביל זה, כדאי להישאר בריאים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בירוקרטיה, יהושע קנז, כללי, סרטן, סרטן שד, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על בדרך אל החתולים

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    לימור אהובה 🙂
    יש לך גם ניצחון שלישי, מתמיד, יומיומי – את אופטימית, וממשיכה לעשות הכול על הצד הטוב ביותר, ומעבר לזה לדעתי.
    עובדת, נוסעת, חוזרת, מבשלת, מארגנת את כל עניינייך, ועוד מטפלת ותומכת באחרים, בסבתא למשל.
    זה לא סותר את הנפילות ואת אי החשק ואת המחשבות ואת הכול.
    אדרבה, כל אלה רק מעצימים את זה. לדעתי זה הרבה יותר מנקודה של ניצחון אחד – אלו אלפי ניצחונות, שרשרת ארוכה מזהירה שמקיפה אותך.
    הגוף חשוב, אבל הרוח חשובה הרבה יותר.
    חיבוק 🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s