צבע החיים

לפעמים צריך לדעת להרפות. לתת לגוף לנוח, להגיד למוח להפסיק לעבוד, לקחת פסק זמן כמאמר השיר ולצלול לפנטזיה. למקום שבו אני בריאה, עם שיער על ראשי, רצה 10 ק"מ, מודדת את הדופק ומחייכת לצלם שמקליק דווקא עלי. לפעמים הפנטזיה הולכת יד ביד עם אהבה, על החוף בקיץ, בלי חשש מקרני השמש, בבריכת בית המלון, ללא חשש מהכלור, אוכלת מה שברצוני לאכול, בלי מחשבות על דלקת כזו או אחרת. לפעמים הפנטזיה היא לגור לבד, בלי הצורך להזדקק לאנשים (כמה טובים ואכפתיים שהם/ן) ועם הצורך להיות עם השקט. השקט הטוב, שיפעיל הפעם את גלגלי הראש לתכנון טיול, לצאת סרט, לשמוע מוסיקה, לראות הצגה, לכתוב ועוד. לחיות ללא דאגות.

בשבילי זה בלתי אפשרי כבר כשנתיים. כמה שאני מנסה, כמה שאני רוצה, כמה שאני משתדלת, הסרטן מתרומם שוב ושוב, בצורה של אצבע משולשת בפרצוף. לא מניח לי ליהנות מרגעי אושר קטנים, מכסה כמעט כל דבר בתוכי ומחוצה לי. שולט בי למרות שאני מנסה להסיט אותו לאחור. בזמן האחרון זה לא עובד.

2-years

הטור בעיתון "ישראל היום"

לפני כשנתיים ישבתי מול הכירורג שלי, שבישר לי שיש לי סרטן שד. אחרי שבוע ובדיקה נוספת, התברר שזה לא רק סרטן שד, אלא סרטן שד גרורתי. כלומר: שלב 4, השלב הסופי, אין מכאן חזרה לאחור, אין טיפול שירפא אלא רק יאריך חיים. זו חוויה מזעזעת לשמוע את המילים "אריכות ימים" בגיל 34 וקצת. עולמי התמוטט בן־רגע, השמיים נפלו עלי, האדמה נשמטה מתחת לרגליי – כל קלישאה כזו התאימה לאותו יום, לאותו שבוע, לחודשים שאחרי. מבדיקה לבדיקה, מייעוץ אונקולוגי כזה לאחר, ובפי כולם אותו דבר – את חולה במחלה כרונית שכרגע אין לה מרפא, רק טיפולים מאריכי חיים. במקרה שלי – אך ורק כימותרפיה, בגלל גידול טריפל נגטיב שבו "זכיתי".

הדבר הראשון שהייתי חייבת לשנות, בין שרציתי בזה או לא, הוא הלך המחשבה. אין יותר תכנונים לשנים/חודשים/ימים קדימה. מקסימום שבוע הבא, מינימום מחר. ואני? טיפוס שאוהב לתכנן, להכין רשימות ביומן, לאסוף מידע על דברים שאני רוצה לעשות. הכל נסגר בפניי – לתכנן טיול? רק אחרי הבדיקות, רק אחרי סשן טיפולים, רק לאחר שיתקבלו התוצאות ונראה היכן אנחנו עומדים.

היכן אני עומדת? היום אני עומדת עם סרטן שד מפושט, שהגיע גם לעצמות ולמוח. עברתי שני אשפוזים, הקרנות למקומות ההכרחיים, וכעת אני בטיפול כימותרפי, קו רביעי. רק התחלתי אותו וההכרה שאזדקק לכימותרפיה כל ימי חיי עדיין לא נתפסה אצלי.

206

מזכרת מאצטדיון "מיט לייף" בניו ג'רזי (מלווה אותי בטיפולים)

באחת הפגישות עם האונקולוג שלי, אחרי כמעט שנה של טיפול כימי שעזר להקטין את הגידולים, הוא העניק לי חופשה של כחודשיים. "תיהני קצת, היתה לך שנה קשה", הוא אמר, ואני לקחתי את ההצעה בשתי ידיים. טסתי עם אחותי לניו יורק, בילינו בכמה משחקי אן.בי.אי, ראינו מחזמר, היינו במשחק פוטבול באיצטדיון שמכיל 80 אלף איש (הגשמת חלום עבורי) וכמובן עשינו שופינג בכל סניפי ברנדי מלוויל בעיר.

כשחזרתי ארצה המשכתי בטיפול הכימי, אבל אז זה קרה. חולשה בצד שמאל, אי בהירות, חוסר איזון בגוף, כאבי ראש ובחילות. יום שישי במיון זה אף פעם לא נעים, אבל ברגע שאת עוברת בדיקת סי.טי ראש ושם יש ממצאים מדאיגים מאוד, את קופצת לראש התור. בצקת גדולה, שמסתירה גרורות למוח – מיד למחלקה הנוירוכירורגית. שבוע של אשפוז, המון סטרואידים והתלבטות בין ניתוח להקרנות. בסופו של דבר נפל הפור על הקרנות, כל המוח, עשר במספר, שאותן עברתי בהצלחה. מה עכשיו?

צריך להמשיך בכימותרפיה, אבל ההיא שעזרה כשנה כבר החלה לעשות בעיות וצריך להחליף קו. עם זאת, אני חייבת מנוחה נוספת. לעבור הקרנות לכל המוח זה דבר מתיש, לא נעים ומחליש. לסרטן זה לא אכפת, כמובן.

עברנו את המוח? נמשיך לגוף. לקום בבוקר ולצעוק מכאב, כי לא הצלחתי להתכופף. כאב עז שלא חוויתי מעולם, האגן מרגיש כאילו עוד רגע הוא נתלש מגופי. עוד בדיקת סי.טי, עוד MRI לא פשוט (מבחינה ביורוקרטית, ותודה לקופת החולים על ה"רגישות") ועוד גילוי שיש בעמוד השדרה גרורה מציקה, בדיוק במקום שמכאיב. הפעם הקרנה חודשית – ממוקדת וחזקה רק למקום הגרורה – אחרי שבוע וחצי הכאב חלף, היה טוב ונסעתי לכמה ימים ללונדון כדי לראות את קרול קינג בהייד פארק, לעמוד בטור האינסופי בווימבלדון (הכל למען האחיות וויליאמס) ולנקות את הראש.

196

ווימבלדון 2016. עוד הגשמת חלום קטנה

עכשיו אני שוב פה והסרטן לא מניח לי. עוד גרורה בגב, כאבי רגליים אדירים, קושי נפשי גדול לשאת את כל המעמסה הזו, על אף העזרה העצומה שאני מקבלת ממקום עבודתי (גילוי נאות: אני עורכת וכותבת במדור הספורט של עיתון "ישראל היום"), מחבריי ומכמה מבני משפחתי. אני עדיין אוספת את האובדן ומעכלת אותו, בעיקר מעכלת שהמלחמה הזו לעולם לא תיגמר, ואת זה יודעת כל מי שחולה בסרטן שד גרורתי. זה סוף המסלול, ורק באפשרותי לקבוע את המשכו.

חודש אוקטובר הוא חודש המודעות העולמי לסרטן השד. כסמל למאבק בחרו יוצריו בסרט הזדהות בצבע ורוד. קבוצות ספורט מקצועניות בארה"ב כבר מזמן מחויבות לשחק עם הסמל בחודש הזה, תוכלו לראות זאת במשחקי פוטבול שבהם הכפפות, המגבות ועוד מוצרי ספורט הם בצבע ורוד. השבוע גיליתי גם שתי קבוצות כדוריד באירופה שישחקו כך. אצלנו? רק המשחק הוורוד של קבוצת הכדורסל של רמה"ש, מסורת של עשור, שיתקיים בפתיחת ליגת העל ב־31 בחודש (מול מכבי רעננה באולם אורנים, בואו), מציין את המאורע.

אישית, ורוד הוא ממש לא הצבע המועדף עלי. רוצות להסתכל לסרטן בעיניים? בואו נהיה אמיתיות – יש בו המון שחור, אפור, לבן, כחול, ירוק, אדום וצהוב. הוא לא נחמד כמו ורוד, הוא לא נעים כמו לנז'רי ורוד. ורוד הוא צבע אופטימי, נכון, אבל אופטימיות צריך לסגל עם המון־המון עבודה עצמית. הוורוד לא יעזור לי, רק שינוי המחשבה כן. המלחמה שלי היא בצבע אחר, צבע החיים.

*פורסם במוסף "ישראל השבוע" בעיתון "ישראל היום" (14 באוקטובר, 2016).

http://www.israelhayom.co.il/opinion/419707

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, סרטן, סרטן שד, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על צבע החיים

  1. Cheryl Margolis הגיב:

    לימור, את מרגשת ומעציבה אותי גם יחד בכתיבה הכנה והפתוחה שלך. חודש המודעות לסרטן השד נגע בי חזק במיוחד החודש בגלל חברת ילדות שנלחמת בשלב IV כבר 13 שנים כמחלה כרוני ולאחרונה חלה התדרדרות במצבה. אבל כמובן שלא מדובר בי, אלא בכם, וליבי איתך כמו שליבי איתה. שולחת חיזוקים ואיחולים לבריאות. מרגישה שאת פייטרית אז תמשיכי להילחם, עם כל הקושי הכרוך בכך.

    אהבתי

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    גדולה מהחיים תמשיכי להיות חזקה ולהילחם לעולם לא להרים מיידיים את מקסימה ומדהימה השם איתך ואם כולן אמןןן

    אהבתי

  3. גלית חלילי הגיב:

    לימור אהובה.
    הטור שלך מקסים.
    בטוחה שאת מקור השראה מעצים להמון נשים, וגברים, שמתמודדים כרגע עם טיפולים ואי ודאות.
    מאחלת לך את כל הטוב שבעולם.
    מחבקת חזק. את גיבורת על בשבילי.

    אהבתי

  4. גלית חלילי הגיב:

    לימור אהובה.
    הטור שלך מקסים.
    אני בטוחה שאת מקור השראה עצום להרבה נשים, וגברים, שמתמודדים עכשיו עם
    טיפולים ואי ודאות.
    מחבקת אותך חזק 🙂
    את גיבורת על בשבילי.

    הגוף שלך אולי חולה עכשיו, אבל הנפש בריאה. מאוד.
    והנפש קובעת.​

    אהבתי

  5. אלה לאור הגיב:

    מאוד ריגשת אותי.
    שולחת לך אור ואנרגיה של ריפוי ממעמקי הלב.
    באהבה רבה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s