חברוּת מהי?

את חגי תשרי תשע"ז פתחתי במקום מוכר – חדר המיון של בית חולים איכילוב. הסיבה: כאבי רגליים בלתי נסבלים, כאלו שלא חוויתי מעולם; שגרמו לי לצלוע; להתעורר באמצע הלילה מרוב כאב; לבכות שעה ברציפות; ולהרגיש כמו נכה 100 אחוז, כפי שכתוב על הכרטיס שלי מביטוח לאומי.

כשזה הפך לבלתי נסבל, הגעתי למיון הכללי באיכילוב, כי העת היתה ערב ראש השנה תשע"ז ואשפוז יום אונקולוגי היה סגור. כל מי שהיה לפחות פעם אחת בחייו, יודע מה זה מיון כללי. בקצרה: המתנה אינסופית בתור, ובמקרה שלי – המתנה לאורתופד. מפה לשם, אחרי כמה שעות המתנה, הגיע תורי להיכנס לאורתופד התורן. אחרי בדיקה הוחלט על צילומים ואשפוז, בעיקר בגלל המחלה הכללית. הצילומים לא הראו כלום, כנ"ל גם הסי.טי, אבל בכל זאת אושפזתי במהירות במחלקה הנוירולוגית, באדיבות ד"ר א"מ (ואחרי בדיקה של סטז'רית שלו), שעזר לי מאוד עקב היכרותי העמוקה את בתו ל'. את החג "ביליתי" במחלקה הזו, טוחנת סטרואידים ומשככי כאבים. למזלי, אחותי לילך באה עוד קודם למיון (גם היא פספסה את ארוחת החג בבית), והביאה לי בגדים להחלפה, כלי רחצה והכי חשוב – את הקאנביס הרפואי.

במהלך האשפוז (בו ביקרו אותי ש' היקרה ממודיעין, ש' הספורטיבית מרמת גן, ת' המוזיקלי גם כן מר"ג וחבריי לעבודה ע' ות') עברתי בדיקות נוספות של ד"ר א"מ, והפעם גם של ד"ר פליקס בוקשטיין, שהוא הנוירואונקולוג שלי, וגם הפעם נשלחתי לבדיקות סי.טי. שוב לא היו ממצאים שונים ולקראת סוף השבוע שוחררתי לביתי.

We all need somebody to lean on

בסופ"ש הזה כתבתי במרץ את הטור שלי "צבע החיים" במוסף "ישראל השבוע" בעיתון "ישראל היום" (מקום עבודתי), ולאחר שסיימתי אותו ושלחתי למערכת, הרשיתי לעצמי להתמוטט על המיטה שוב. הכאבים לא הפסיקו, הרגליים בקושי זזו, וביום ראשון מוקדם בבוקר, בליווי המסור עד מאוד של מ' המדהימה (שמלווה אותי לכל פגישה, בדיקה ולפעמים בטיפול מזה כשנתיים), נכנסתי לחדרו של ד"ר בוקשטיין. מבט אחד ברגליי הספיק לו כדי להורות על MRI עמוד שדרה, ועוד באותו ערב נקבעה לי הבדיקה בעזרתה המסורה של ע'. לבדיקה הזו ליוותה אותי חברתי ק', שעזבה את עיסוקיה הפרטיים והחשובים כדי להיות איתי ולסבול את חוסר הסבלנות והכאב שלי, ועל כך אני מעריכה אותה מאוד.

למחרת בבוקר, שוב בליווי המסור והאוהב של מ', נכנסתי לחדרו של ד"ר בוקשטיין, שהביט בדיסק ה-MRI וישר ראה שלוש גרורות ארורות בתעלת עמוד השדרה שלי. "נו, לא פלא שכואב לך ואת בקושי הולכת", הוא אמר והוסיף: "קדימה, להקרנות", ויצא מהחדר. אחרי כחצי שעה הוא חזר עם דפים והוראות – לרדת מיד לרדיותרפיה ("מחכים לך שם), לעשות סימולציה והקרנה ראשונה. זו נערכה אחרי כמה שעות, יום לפני ערב יום הכיפורים. נקבעו לי חמש הקרנות, את השנייה ביצעתי בבוקר ערב יום הכיפורים, כשהפעם מי שליווה אותי היה ע' הרגוע, הרבה יותר מחבר למערכת.

יום הכיפורים חלף, וחברי הטובים – ש', ת' ו-ש' היקרים, לקחו והביאו אותי להקרנות, כשבסוף השבוע פורסם הטור שלי בעיתון. 800 מילה שהביאו לכל כך הרבה הודעות, שיתופים, טלפונים והדים. הוצפתי באהבה, ברגשות ובלא מעט דמעות. יחד עם הכאבים מההקרנות שבתי לביתי עם הוראות מדויקות לגבי משככי הכאבים והסטרואידים הארורים. האיסור הכי גדול של המקרינה שלי היה "אוסרת עלייך לנהוג", וזה כחודש שאיני רוכבת על הקטנוע האהוב שלי והוא חסר לי מאוד.

Slowly I am woken to find
Your hand in mine

ולמרות זאת, כמו בשנתיים האחרונות, גיליתי בפעם האלף מהם חברים, והפעם ביתר שאת. הם והן טרחו והגיע עד לבת ים, חלקם מצפון ת"א, כדי להסיע אותי לאיכילוב, להישאר איתי בהקרנות (ואף מעבר לכך, כי באחד הימים היה לי גם טיפול כימו) ולהחזיר אותי לביתי. ולא רק הם, אנשים שלא הייתי איתם בקשר יום-יומי סימסו, טלפנו והציעו את עזרתם (תודה א"ט וא"ס היקרים, ת"ס המסור, ט"מ הספרותית, ס"מ הנהדרת, ה"ב משכבר הימים, ד"א הבקיא בפרטי הכדוריד העולמי וע"ח המתוקה), באו כשביקשתי גם אם זה לא היה לאיכילוב, כי גם לפסיכולוגית שלי לא היתה לי דרך להגיע או לקופת חולים שלי בתל אביב.

בכל פעם כשזה קרה, דמעות הציפו את עיניי. ההתרגשות עטפה אותי (אני מניחה גם שכמות הסטרואידים הוסיפה לזה), והמילה "תודה" כבר כמעט הובילה לאיזו סטירה מאחד החברים (בצחוק כמובן). עם זאת, הדמעות שזלגו הכי הרבה, והפעם לא מעצב, היו כשי' היקרה נתנה לי את מפתח ביתה. היא טסה לרומניה לשבוע, ואמרה לי "בואי לדירה שלי ושל בעלי, תנוחי, תנקי את הראש ותתנתקי מהבית שלך".

לתומי חשבתי שאהיה בדירה הזו יומיים-שלושה. אז חשבתי. מיציתי את השבוע הזה מא' ועד ת', מ-A ועד Z, חברים באו לבקר (וכמובן גם אחותי היקרה לילך), גם הפסיכולוגית שלי הגיעה, ומהעבודה לא הספיקו לטלפן ולסמס ולדאוג, ופתאום נכנס בי אוויר לנשימה. הרגשתי הקלה, למרות הכאבים והק"ג שנוספו באדיבות הסטרואידים ה"חביבים"; חשתי שאפשר לבכות בקול רם; שאפשר לשמוח בקול רם; שפתאום יש לי מרחב, אוויר והרבה הרבה אהבה, כזו שלא חוויתי מזה כשנתיים, כשנאלצתי בעל כורחי לשוב לבית הוריי. מה שי' עשתה למעני גדול יותר מכל המילים שיכולתי להוציא מפי, לכן כתבתי לה מכתב בתום השהות בדירה ולכן יש לי פינה חמה בלבי לה ולטוב לבה.

וזה, ואף יותר וגם פחות, חברות וחברים אמיתיים.

Close your eyes and think of me
And soon I will be there
To brighten up even your darkest night

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חברים וחברות, כללי, סרטן, סרטן שד, קנאביס רפואי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s