ניו יורק – היסטוריה ספורטיבית (חלק ב')

אדי האושר מניו יורק עדיין אפפו אותי כשהתכוונתי לכתוב את חלק ב' הספורטיבי על העיר, אבל אז החלק המציאותי ביותר בחיי הרים ראש, תרתי משמע, ושלח אותי לטיפולים ולשהות של כשבוע באיכילוב. זה היה סופ"ש מפחיד ביותר, בסופו התברר כי הסרטן התקדם וכי עכשיו יש לעבור סדרת הקרנות למוח כדי לנקות אותו מהגרורות.

אני יודעת, זה נשמע מפחיד (אפילו מבעית), אבל טובי הרופאים שמטפלים בי נסכו בי הרגשת ביטחון עזה, מלווה בחרדה כמובן כי אי אפשר האחד בלי השני, אבל גם בתחושה אופטימית גדולה. המון רגשות משולבים כעת בתוכי, בצבעים עזים, שחבריי השונים, מכל קצוות הקשת (וגיליתי שהיא מאוד-מאוד רחבה, יפה, כנה, אכפתית ועוטפת), עוזרים לי לעבור דרכם בצורה מפעימה ומעוררת השראה.

תחנה שנייה – מטלייף סטדיום

אז לאחר כל ההקדמה הזו, בואו נדבר קצת על תרבות, ספורט ומוזיקה, או יותר נכון על ה-15 בנובמבר 2015. היה זה בוקר יום א' קריר בניו יורק, כראוי לחודש זה, אבל לא גשום ודי נוח להגשמת אחד החלומות הגדולים של חיי הספורטיבים – משחק פוטבול בליגת ה-NFL. מכיוון שהחופשה תוכננה לניו יורק, הפור היה צריך ליפול בין שתי קבוצות הפוטבול של העיר – ניו יורק ג'איינטס או ניו יורק ג'טס. אחרי בירור עוד בחודש יולי לגבי הלו"ז, הוחלט על המשחק בין הג'איינטס לבין ניו אינגלנד פטריוטס באצטדיון מטלייף בניו ג'רזי. כעיתונאית ספורט, הגשתי בקשה לאישור למשחק מטעם העיתון והמתנתי בסבלנות.

אחד משערי האצטדיון

והמתנתי, והמתנתי, והמתנתי, והופ! פחות משבוע לטיסה, התקבל הסירוב במייל – "משחק מרכזי, יותר מדי בקשות – DENIED" –  אוי העלבון. מהר מאוד התאוששתי, שום דוברת של אחת מקבוצות הפוטבול הפופולריות בליגה לא תוריד את רוחי! נעזרתי בחברי הטוב אלון סיני (כתב הספורט של ג'רוזלם פוסט) ותוך כשעתיים נרכשו שני כרטיסים במחיר מופקע (כאמור, פחות משבוע למשחק) ביציע העליון של האצטדיון, לי וללילך. הסכום לא הרתיע אותי, כי אין מחיר להגשמת חלומות. לדעתי לפחות.

אין מה להשוות בין ניו יורק לתל אביב/חיפה/נתניה/ירושלים/סכנין וכו' מבחינת דרכי גישה לאצטדיונים. הכל מאורגן יותר, רחב יותר, פתוח יותר, ברור יותר וכמובן נוח יותר. תחבורה ציבורית לעילא ולעילא, כל כך פשוטה שאפשר להשעין את הראש ולהירגע כל הנסיעה. עלינו על רכבת A ליד הדירה שהשתכנו בה במנהטן וירדנו בתחנת פורט אוטוריטי (רחוב 42), שם עברנו למסוף האוטובוסים והלכנו אחרי הנשים והגברים עם חולצות הג'ייאנטס והפטריוטס. קנינו כרטיסים הלוך ושוב לאצטדיון והמתנו במסוף האוטובוס המתאים. מכיוון שבאותו הסופ"ש היו פיגועי הטרור בפאריס, נכחו בתחנה חיילים וחיילות אמריקנים עם אצבע על ההדק. לפי הבנתי, מחזה ממש לא שגרתי, כך על פי המבטים הרבים שננעצו בהם. בכל מקרה, גם העלייה לאוטובוס היתה עם בדיקה קפדנית של תיקים ומעילים, כשהנהג בעצמו ירד מכס המושב ונהג נוסף עזר לו.

אחד המשחקים בחניון האצטדיון

כאמור, אצטדיון מטלייף נמצא בניו ג'רזי, ורק כשנכנסים למדינה הזו, הצפופה ביותר בארה"ב (על פי ויקיפדיה), מבינים שהיא שילוב מדויק של ה"סופרנוס" והשירים ברוס ספרינגסטין ושל בון ג'ובי. מרחבים אדירים, שדות, טרקטורים, פה ושם בוכנות תעשייתיות והמון-המון משאיות ענקיות, ממש כמו בסרטים. הנסיעה לאצטדיון ארכה כחצי שעה ממנהטן, שם עצר האוטובוס בחניון וכולנו ירדנו לשטח עצום מלא בצבעים כחולים-שחורים-אפורים-לבנים. לא, אני לא מדברת על האנשים, אלא על צבעי החולצות, הוואנים, המכוניות, הטריילרים, הארגזים, הקרוונים וכל מה שכלל ארבעה גלגלים או פחות. השעה היתה בקושי 12:00, ואנשים כבר היו אחרי הסטייק השני, הבירה השלישית והנקניקייה הרביעית. וכמובן, הדונאטס.

המשחק אמור היה להתחיל רק בארבע וחצי, אבל אני ולילך הקדמנו בכוונה כדי לחוות את האווירה הססגונית הזו כמה שיותר – אוכל, שתייה, מוזיקה, תחרויות, משחקים ועוד. שוטטנו בחניון הענק וניסינו לחוות מהכל – את חבורת נערי הקולג' עם המבטא הצפון-מזרחי; את חבורת נערות הקולג' שריכלו על כמות האלכוהול שחברתן שתתה אמש; את זוג הקשישים בכיסא הנוח, כוסות בירה ביד שלו ושלה, נהנים מהשמש החמימה מעט שהפציעה – הכל מהכל. דוכן "דאנקן דונאטס" הציע משחק גלגל, שבו השתתפנו וזכינו כל אחת בדונאטס בצבעי הג'איינטס, מה שהעלה חיוך רחב על פני שתינו.

אנחנו והדונאטס

לקראת שתיים וחצי התמקמנו ליד שער הכניסה שלנו, לאחר שהקפנו את כל האצטדיון ולא הפסקנו להתפעם מגודלו. כבר לא יכולנו לחכות להיכנס פנימה, להיות קרובות לדשא, להריח את הכדור, לאווירה האמריקנית כל כך. לפני הכניסה לשערים (יש ארבעה מרכזים כאלה באצטדיון, וכשנכסים פנימה ממשיכים לשער עם המספר המיועד), היו דוכנים צהובים, שם השארנו את התיקים. שום תיק גב לא נכנס לאצטדיון, גם לא תיק שגדול יותר מארנק יד. התיק נמסר לאנשים בדוכן, קיבלנו תג עם חתימה וגם שקית ניילון קטנה ושקופה שבה שמנו את הארנקים, המפתחות, הדרכונים והכרטיסים שלנו. סדר וארגון – לאדם כמוני זה תענוג.

נכנסו לתוך האצטדיון עם המוני אנשים נוספים, אבטחה מוגברת בכל מקום, הכוונה נהדרת לאזור שאליו היינו צריכות להגיע, והנה להקת הבית מנעימה את זמן הצופים. ביקור קצר בחנות הרשמית של הג'איינטס, קניית תוכניה ואנו בפנים. מדרגות נעות, מדרגות רגילות, מתקדמות לקומה השנייה. האצטדיון נפרש לנגד עינינו, כל כך מושלם, ירוק ויפה; זוהר הניאונים סביבו; מוזיקה שכללה את פרל ג'ם, לד זפלין, הדלתות, בוסטון ועוד רוק אנד רול וראפ משובח (רגעים של החסרת פעימה).

להקת הבית של הג'איינטס

כמה קליקים לתמונות וממשיכות הלאה, למעלה. כאן המקום לציין שבכל קומה וקומה יש המון, אבל המון, אוכל ושתייה מכל הסוגים והגוונים – המבוגר, נקניקיות, צ'יפס, נאצ'וס, מרק, ירקות, נודלס, צ'וריסוס, פופקורן, גבינת צ'דר בכל מקום, שתייה קלה מכל הסוגים ועוד ועוד. כמובן שאכלנו כיד המלכה לפני שנכנסו ליציע שלנו…

ואז עלינו ליציע, מצאנו את המקום שלנו, התיישבנו והלסת נשמטה. כל כך גדול, כל כך מרשים, השחקנים בחימום, ואנחנו רואות הכל נהדר, מושלם, בלי הפרעות, גם דרך ארבעה מסכים ענקיים בכל פינה, ושומעות את הכרוז כאילו הוא לידנו. בלי בעיות סאונד, בלי בעיות ראייה – פשוט מושלם. פרסמתי תמונה או שתיים בפייסבוק שלי (מיותר לציין שהאינטרנט האלחוטי עבד נהדר באצטדיון של יותר מ-82 אלף איש?), כשבישראל השעה היתה 23:30, וקיבלתי את הפרגונים ואת הקנאה (החיובית) של חבריי דרך מסך הנקסוס עם הרבה חיוכים ואנרגיות טובות.

חוויה לפני המשחק

אחד מחבריי כתב לי בתגובה שחבל שהמשחק יהיה חד צדדי, אך כמה שהוא טעה. זה היה המשחק הטוב ביותר בזמן ההוא בליגה, צמוד לכל אורכו, עם מומנטומים שהשתנו כל הזמן, אבל עם תחושה אחת בקרב אוהדי ניו יורק באצטדיון – בסוף הפטריוטס ינצחו. ואכן זה קרה, אחרי שטום בריידי, הקוורטרבק הנהדר של ניו אינגלד, קידם את קבוצה לבעיטת ניצחון, אותה כבשה האורחת ונותרה עדיין אחת הקבוצות עם המאזן המושלם בליגה. מאז הם הפסידו פעמיים, אבל לא באשמתי…

החוויה ביציע היתה מרנינה. ככל שהיום התקדם, השמש גם ירדה, ובגובה כזה גם הגרביים התרמיות שלי לא הספיקו. עטופה בצעיף, כפפות, כובע גרב מחמם מאוד, חולצה תרמית ומעיל טוב מאוד, ועדיין – קפוא!!! אז עמדנו קצת וקפצנו קלות לקראת סיום המשחק, כששורה לפנינו ארבעה בחורים שיצאו מהתוכנית "ג'רזי שור" לא הפסיקו לצעוק ולקלל את הגנת הג'איינטס, שלא הצליחה לעצור את ההתקדמות של הפטריוטס במהלך האחרון. ביציאה מהמשחק לא חסכו אוהדי הג'איינטס במילים שמתחילות באות F במדרגות. עבורם זה היה כל כך מתסכל, כי קבוצתם שיחקה טוב ועל פניו הניצחון היה בידיה, אבל כשבריידי חד ומושחז, כפי שהיה במשחק הזה, דבר לא גמור, וגם הם ידעו זאת.

ובסוף הפטריוטס מנצחים…

הלילה כמובן כבר ירד על אצטדיון מטלייף, וההליכה לעמדת האוטובוסים בחניה היתה ארוכה מאוד. עוד קצת צילומים מחוץ לאצטדיון, עוד מבט על המבנה המפואר, עוד מבט על האנשים מסביב, והנה ההכרה שאף אחד לא ממש ממהר הביתה. עוד שולחן נפתח, עוד תא מטען מתעורר לחיים עם מוזיקה, עוד פחיות בירה משמיעות פסססס תוסס, עוד כדורי פוטבול נמסרים מיד ליד, מעופפים בחושך ובאור הפנסים הבוהק.

התור לאוטובוס חזרה למנהטן היה הארוך ביותר שעמדתי בו בחיי ונראה כמו ספירלה שלא נגמרת. כשעה וחצי עמדנו בו, מתקדמות לאט לאט, אבל ללא הפרעות מיוחדות – חוץ מהקבוצות התיירים מדנמרק שלא הפסיקו לדבר ולברבר לידינו בקול רם.

כעת, אם הגעתם והגעתן לסוף הפוסט הזה, אז דבר ראשון כל הכבוד! דבר שני – גם כיום אני מתרגשת להיזכר בחוויה הזו, שכה שאפתי להגשים. ספורט הוא תרבות, תרבות היא אנשים, ואנשים עושים את החיים מעניינים.

To be continued